Enter your keyword

עבודה אקדמית לדוגמא

סופר אקדמיה – מרכז מומחה לכתיבת עבודות אקדמיות וסיוע לסטודנטים.

להזמנת עבודה מותאמת אישית לקורס הנלמד, התקשר עכשיו – 054-7341616

 

עבודה אקדמית לדוגמא

עבודה מסכמת בנושא
תקשורת, תרבות ופנאי בגיל השלישי

מקרה מבחן: הספר “היומן”


כתיבת עבודה אקדמית:

עבודה אקדמית לדוגמא מבית סופר אקדמיה:

תוכן עניינים
חלק ראשון- סקירה ספרותית 3-4 
חלק שני- מקרה מבחן: ניתוח יצירה ספרותית- “היומן” 4-7
סיכום 7-8
ביבליוגרפיה 9


חלק ראשון- סקירה ספרותית

המאה האחרונה מתאפיינת בעלייה ניכרת בתוחלת החיים, כפועל יוצא מכך נראה כי אנשים חיים שנים רבות יותר והחברה בקשר מתאמי עוברת תהליך של הזדקנות. כתוצאה מכך עולה השאלה האם הארכת טווח המחייה גורמת לעלייה באיכות חיים גבוהה יותר באמצעות השנים שנספו לה ( וינבלט ואברך-בר, 2003 מתוךMcpherson, 1991). מחקרים שונים מצאו כי פעילות פנאי פסיביות, כמו קריאה או צפייה בטלוויזיה הן פחות משביעות רצון מאשר פעילות אקטיביות. (וינבלט ואברך-בר, 2003 מתוךCsikszentmihalyi, 2003).

לפעילות פנאי ישנה חשיבות גבוהה מאחר והיא “מתגמלת את האדם רגשית, קוגניטיבית או מנטאלית (…) תגמולים אלו קשורים גם לגיבוש הזהות העצמית של הפרט, לדימוי העצמי ולשביעות רצונו מהחיים” (וינבלט ואברך-בר, 2003, עמ’ 45) . גיבוש זהות עצמית נקשרת לאמצעי התקשורת, מאחר ושהתקשורת מהווה לאחת הזירות המרכזיות שבהן מתרחש השיח הציבורי. אלה מציעים במה להבעת דעות ועמדות בנושאים מגוונים ומפיצים מידע. לתקשורת תפקיד מרכזי במימוש הרעיון הדמוקרטי – מתן ביטוי הולם לקבוצות השונות בחברה, הצגת מגוון הדעות הקיים ומתן לגיטימציה לריבוי זה. מי שאינו מקבל ביטוי הולם בתקשורת נותר מחוץ למשחק. תהליך הייצוג בתקשורת הוא תהליך מתמיד של הבניית זהות, המשמש ככוח היוצר ומקבע גם סטריאוטיפים (פירסט ורמר-ביאל, 2007).

אנשים עם מוגבלות כמעט ואינם באים לידי ביטוי בתקשורת. כשכן ניתנת להם הבמה, הם בדרך כלל מוצגים במסגרת זווית ראייה סטריאוטיפית. הדרת חלק משמעותי מהאזרחים מהשיח התקשורתי פוגעת בקבוצות אלה (אליאס וכספי, 2000). קבוצה הממודרת מין השיח הציבורי היא קבוצת הקשישים. למרות שמדובר בקבוצת מיעוט שהולכת וגדלה מבחינה מספרית אך מנגד הכוח החברתי שלהם כקבוצה לא הולך וגדל באופן מתאמי.

עובדה זאת ניתן לראות במחקרים שונים כמו המחקר של העיתונאי Bill Kruger שמודה:
“There is not a reporter at my newspaper responsible for writing about the elderly” (Kruger,2001, p.10)
כך גם מחקרן של פירסט ורמר-ביאל המבקשות “להציב בחזית הבמה קבוצה שקופה, שאינה זוכה לייצוג במרחב הציבורי (…) את הנמנים עם שכבות הגילים השלישי והרביעי” (פירסט ורמר-ביאל, 2007, עמ’ 29). באופן דומה גם Kruger מגדיר את הקבוצה הזו כ- empty” landscape(Kruger,2001, p.10).

מחקרים שונים בתחום מציגים נתונים על שיעור הצגת הדמיות הזקנות בטלוויזיה נמוך מ-3%, לעומת אחוזם הגבוהה באוכלוסייה (Signorielli,1999). כאשר הדמות של הקשיש כן באה לידי ייצוג, ישנו ייצוג שאינו מחמיא בלשון המעטה: “קיימת בספרות גישה מיושנת הרואה בזקן דמות דפרסיבית, דוחה ומנוונת, דמות שהולמת את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות הרווחים בחברה” (הלמן, 1998, עמ’ 49). מאמרה של הלמן מייצג מלאכת איסוף של ייצוגי זקנה בספרות, הליך דומה לניתוח שיבוא בהמשך במקרה המבחן שנבחן. ממצאיה מראים כי “על פי הספרות, אדם זקן, יש לו בחייו חידלון…מחלות ואין אונות. את טיוליו הוא עורך למטבח ולמסדרון, עסקיו אם ישנו, אפרורי וחד גוני” (הלמן, 1998, עמ’ 55).

דימויים דומים נראים גם במקרה המבחן שלנו. גם את “הפער בין הדימוי של הצעירים על הזקנה לדימוי הזקנים על עצמם גדול “(פרידמן, 1996, בתוך הלמן, 1998, עמ’ 55) ניתן לראות על-ידי החלוקה הדיכוטומית הברורה בין הדמות של הזקן שמוצגת, לבין אותה הדמות כאשר היה צעיר.
בין הדימויים השונים בולטים דימויי הגוף השלילים של הזקן, כאשר היחס משתנה בהתאם למגדר. היחס כפי שנראה מחריף כלפי דימויי גוף נשיים. דימויים אחרים עוסקים בבדידות ויחד הם חוברים להצגת תמונת מצב מלנכולית, לצירת “מיתוס הזקנה|” (הלמן, 1998).

חלק שני- מקרה מבחן: ניתוח יצירה ספרותית- “היומן“/ ניקולס ספארקס

בעקבות סקירת המאמרים שעסקו בגיל השלישי, ובזיקה למחקרה של הלמן שבוחנת את תדמית הזקן בראי הספרות הישראלית, בחרתי ביצירה הספרותית של ניקולס ספארקס, “היומן” שתייצג ותמחיש בצורה הטובה ביותר את הדימויים הספרותיים בנושא. הספר מספר את סיפור האהבה המלווה את הזוג הנאהבים מגיל העשרה ועד גיל שמונים. מדובר ביצירה המעניקה הצצה נדירה לתיעוד הלך מחשבותיו וחייו של הקשיש (כפי שהם נראים בידי סופר צעיר בשנות השלושים לחיו- יש לציין), ומאפשרת השוואה בין הדימויים המשתנים בהתאם לגיל המיוצג ביצירה- השוואת דמותו הצעירה לדמותו המבוגרת. סיבה נוספת שבחרתי ביצירה זו, נעוצה בעבודה שהספר היה לרב מכר עולמי ובעקבותיו גם הופק סרט הוליוודי. הצגת דימוי הקשיש בגרסת המדיה המשודרת, חברה אף היא לחומר הנלמד. היצירה זכתה להצלחה ברחבי העולם כמו ארה”ב, אירופה ואף בישראל. נראה כי הנושא המדובר נגע לרבים, צעירים ומבוגרים כאחד, מאחר ויש בו את ההבנה כי העתיד של כולנו תומן בחובו סוף.

הספר פותח בתיאור תחושת מלנכוליה שמסכמת חיים שחלפו, והאדם הלכוד בהם מחפש את זהותו שלו בדמות בועתו החדשה: “מי אני? ואיך, אני תוהה, יסתיים סיפור זה? השמש כבר זרחה ואני יושב ליד חלון עוטה דוק ערפל מהבל הנשימה של חיים שחלפו” (Sparks, 1996, p. 9). מתיאור זה עולה התחושה של האובדן הזהות העצמית והחיפוש אחר מה העתיד תומן לאדם הבא בימים. הזהות העצמית חוברת לנו לחומר הנלמד בכך שלתקשורת ישנה צד בולט בייצוג הקבוצות ועל-ידי כך הבניית זהות. תאור הזהות והקושי לקבל את השינוי שחל בו מופיע בהמשך במילותיו של הסופר: “שמונים שנה, אני מהרהר כפעם בפעם, ולמרות שאני- עצמי השלמתי עם גילי, זה עדין מפליא אותי…” (Sparks, 1996, p. 9).
נראה כי הוא מנסה להיאחז במוכר ע”י הזדהות עם קבוצת הגיל אליה הוא משתייך, כמעיין שותפות גורל: “אני תוהה אם זה ככה אצל כל בני גילי” (Sparks, 1996, p. 9). למרות הקושי להזדהות עם קבוצת גיל זו, שכן עצם כך יש הכרה בגיל.

חשבונות הנפש שמקננים בו ומתוארים בספר מציגים מצב שעתיד כולנו להתמודד עימו, השינויים שמתרחשים בחיינו ושאינם תמיד רצויים. בדבריו יש השלמה עם המוות:
“הזמן, לרוע המזל, לא מקל על ההישארות באותו כיוון. המסלול ישר כתמיד, אבל כעת הוא זרוע סלעים ואבני –חצץ שהצטברו במהלך חיים שלמים. עד לפני שלוש שנים נקל היה להתעלם מהם, אבל כעת זה בלתי-אפשרי. מחלה מקננת בגופי; שוב איני חזק ואף לא בריא, וימי חולפים להם כמו בלון-מסיבות ישן: בחוסר עניין ולחלוחיות והתרככות שהולכת וגוברת עם הזמן.” (Sparks, 1996, p. 10).
השינוי עוסק גם בשינוי באורח החיים שמצריך פרישה מסדר יום: “מפני שאני זקן מכדי לקיים לוח-זמנים עקבי ומסודר” (Sparks, 1996, p. 126). תיאור זה מחזיר אותנו אל מאמרם של וינבלט ואברך-בר וכן מחקרה של נמרוד, שעוסק בפנאי שלאחר הפרישה.
לאורך הספר ישנם תיאורים רבים של האדם הזקן. מרבית התיאורים מתעמתים עם הגוף המזדקן והבוגד במוכר לו. לאורך הסיפור נעקוב אחר הדימויים הללו, שחוזרים ונשנים ויוצרים תחושה קשה בקורא, בהתמודדות מול הסוף המר הקרב:
“אני נראה ממש מגוחך הבוקר: שתי חולצות, מכנסים כבדים, צעיף כרוך פעמים סביב צווארי ותחוב מתחת לסוודר צמר עבה שסרגה בתי לפני שלושים ימי-הולדת. התרמוסטט בחדרי מכוון למידה הגבוהה ביותר שאפשר לכוונו, ומפזר חום קטן יותר ניצב ישר מאחורי (…) ועדיין גופי רועד מקור שלעולם לא יעזבני, קור שנוצר במהלך שמונים שנה.” (Sparks, 1996, p. 9).

“למזוג לכוס כרוך במאמץ, אבל אני עושה את זה כיוון שהתה דרוש על-מנת לחמם אותי ואני חושב שהמאמץ ישמור עלי מפני החלדה גמורה. אני כבר עכשיו חלוד, אין שום ספק בכך. חלוד כמו גרוטאת מכונית הרובצת עשרים שנה בביצות אברגליידס” (Sparks, 1996, p. 125).
“אף שהתנ”ך טוען שהאדם עשוי לחיות עד גיל מאה ועשרים איני רוצה בכך, ואני לא חושב שגופי יעמוד בכך (…) הוא הולך ומתפרק, גווע חלק אחר חלק, בליה מתמדת בפנימיותו ובפרקים. ידי חסרות תועלת, כליותיי הולכות ומידרדרות, וקצב הלב שלי פוחת מידי חודש.. שוב יש לי סרטן…זהו העימות השלישי שלי עם האויב הסמוי, ובסופו של דבר הוא יכניע אותי” (Sparks, 1996, p. 131). דימויים אלו, מייצגים את דרך ראיית הזקנה בספרות.

הספר מציע הצגת דימויים גם על האוכלוסייה הקשישה שסובבת אותו בבית האבות שבו הוא מתגורר. דימויים שמסייעים לאפיינם, ומתארים את אורח חייהם:
“אני צועד על רצפה מרוצפת לבנים, צבעה לבן מנוקד באפור כמו השיער שלי ושערם של רוב האנשים פה, (…) הם נמצאים בחדרים שלהם, לבדם, למעט הטלוויזיה, אבל הם כמוני, מורגלים בכך. אדם יכול להתרגל לכל דבר, אם יינתן לו די זמן לכך” (Sparks, 1996, p. 10). התיאור של הבדידות, ותרבות הפנאי כתחליף לחיי חברה ועיסוק מופיעים במילותיו.
“אני רואה חדרים הדומים לחדרי, תמיד אפלים-למחצה, מוארים רק על-ידי “גלגל המזל” בטלוויזיה (…) הריהוט אצל כולם זהה, והטלוויזיה רועמת מפני שאף אחד כבר לא שומע כראוי” (Sparks, 1996, p. 126). נראה כי העיסוק היומי, תרבות הפנאי המרכזית, היא הטלוויזיה. תיאור העוסק בחיים בבית האבות: “בכל השנים האלה, מתכונת סדר היום לא השתנתה. כל בוקר, שעה לאחר ארוחת הבוקר, הם מתחילים להגיע (…) משפחה, באים לבקר את אלו שחיים פה (…) חלקם יישארו כל היום, אבל רובם עוזבים אחרי כמה שעות (…), אני תמיד חש עצבות על אלו שהותירו מאחוריהם” (Sparks, 1996, p. 124). תיאור הבדידות, היחס שמקבל הקשיש בסוף ימיו.
מוזכר גם שינוי בעיסוק בתחביבים בעקבות צו הגוף: “לו יכלה, הייתה אשתי מתלווה אלי (…) כיוון ששירה הייתה אחת מאהבותיה הרבות” (Sparks, 1996, p. 128).

בנקודה זו ברצוני לחבור לחלקים השונים המופרדים בספר, החלקים שעוסקים בדימויי אותה הדמות רק כאשר הייתה צעירה בימיה. ההבדלים הניכרים בין הדימויים יסיעו לבחינת המקרה כיצד חל שינוי באופן הייצוג. “הוא סירק את שערו לאחור, לבש מכנסי ג’ינס (…) וחולצה כחולה בעלת שרוולים ארוכים” (Sparks, 1996, p. 14) תאור הלבוש הצעיר והקליל מושווה לתיאור הלבוש של דמותו הקשישה עטויה השכבות (ציטוט מתוך עמ’ 9).

“נוח נטל את הגיטרה שלו (…)…והוא התחיל לנגן” (Sparks, 1996, p. 14), “הוא לימד אותה איך להצמיד פיתון לחכה ולדוג” (Sparks, 1996, p.18 ), “היא שלימדה אותו איך לרקוד ואלס” (Sparks, 1996, p. 18) מופיעים פה תיאורים של בילוי פנאי השונים לחלוטין מבילויי הפנאי שלו כאיש זקן. מציין אף כי הוא יוצא צבא, פעילות שאדם זקן פורש ממנה עקב שנותיו.
“היא נחשבה ליפהפייה מאז היותה ילדה קטנה, ושעה שהייתה עירומה היא נטתה להביט על עצמה במראה. גופה היה מוצק ומידותיו תאומות להפליא, שדיה מעוגלים רכות, הבטן שטוחה, רגליה דקות גזרה… עור חלק והשיער הבלונדיני” (Sparks, 1996, p. 22) התיאור האינטנסיבי של חלקי גופה הנשיים, פן מיני של הדמות הנשית הצעירה לעומת אי הופעת תיאורה כלל בדמות המבוגרת. למרות שהסופר מציין כמה היא יפה בעינו בהמשך למרות סממני הגיל, הוא בוחר לא להציגם כלל, בכדי לשמר את דימוייה כפי שהייתה.

לסיכום

הספר הוא אמצעי המחשה יעיל לבחינת הדימוי של הקשיש באמצעי התקשורת. הספר מציג שלל דימוים העוסקים בדימוי הגוף הקמל, בחולי של קשישים ומנגד אותה הדמות כאשר הייתה צעירה. למרות שלא נבחן כאן אותו התוכן בהמחשתו במדיה המשודרת, יש להניח כי מדובר בפורמט זהה שנשמר על מנת ליצור בקרב הצופה רגשות דומים שהועברו לקורא.

הדימוי לא מחמיא נותר בעינו, כקשיש אומלל וסובל. תיאור שלא נזכר במהלך עבודתי עוסק גם בסבל הנפשי הכרוך באובדן האדם הקרוב אליו ביותר, אהבת חיו, שזיכרונה הולך ומחשיך עם התקדמות מחלת האלצהיימר בגופה. הפרידה היא מהזוגיות וכן מהעולם הזה, ויש בה מעיין הצבת מראה מול מקבל המסר, שזהותו שלו אף עשויה להתערער, בבוא היום.

השינוי הניכר בין הדימויים של אותה הדמות כאשר הייתה לצעירה וכאשר הייתה לקשישה ממחיש כי המדיה מקדמת ומעדיפה לעסוק בצעירים. דבר זה מועבר בכך שהסיפור מתמקד לרוב בחייהם הצעירים, וכאשר הם מתוארים כמבוגרים מוצג הסוף הקרב. אלה מתאפיינים בחוסר פעילות ומעש ומופיע רק בעיסוק בסוף הבלתי נמנע. כך גם לגבי כמות המלל בחלקים העוסקים בדמותם הצעירה, לבין כמות המלל באופן השוואתי בדמותם המבוגרת היא שונה. נראה כי החלק האקטיבי יותר שלהם כצעירים זוכה לסיקור ארוך ומפורט יותר, כאילו הוא הגורף את עניין הקורא.
כתיבת הספר עצמו (למרות שנכתבה ע”י סופר צעיר), מייצגת סוג של “אומנות מאוחרת” בגיל השלישי של הדמות בסיפור.

אומנות מסוג זה נתפשת בחיי האומן כסוג של גאולה מאחר והיוצר תופש את משמעותה של יצרתו זו כמימוש האחרון שצפוי לגאול את חיו. בשלב זה היצירה מבטאת את תהליך ההזדקנות והפרידה מהחיים, כאשר האומן מנותק מנורמות החברה ומחובר באופן טוטאלי לתחושותיו. האומן אינו מחפש עוד את הקבלה של עבדתו, אין לו מחויבות לנמעני המסר שלו לכן מדובר על יצירה טהורה.

ביבליוגרפיה

אברהם, א. (2001). “ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והישובים הערביים בעיתונות”. ירושלים: אקדמון.

אליאס נ. וכספי, ד. (2000) “להיות כאן ולהרגיש שם: על התקשורת בשפה הרוסית בישראל,סוציולוגיה ישראלית. (כרך ב’ מס’ 2. ע”ע 415-455(. תל-אביב: האונברסיטה הפתוחה.

הלמן, צ. (1998). עדיין אתה אריה “מחר ארנבת שמוטת אוזניים; תדמית הזקן והזיקנה בראי הספרות העברית“. גרונטולוגיה, כה (3-4), 49-68.

וינבלט ואברך-בר, 2003. תגמולי פנאי והשתקפותם בזיקנה. גרונטולוגיה, 30, 47-61.

וינבלט, נ. (2004). “אין בשביל מי ולעצמי אין לי חשק”. פנים, 27, 60-66.

נמרוד ג. (2003). “מיפוי וסקירה של המחקרים בתחום הפנאי לאחר הפרישה“. גרונטולוגיה, ל(1-2), 29-45.

פירסט, ע. ורמר-ביאל, ש. (2007). “מסבאל’ה ירוק” ועד “להוריד את הזקנים מהכביש”: ייצוגי זקנה בתוכנית הסאטירה “ארץ נהדרת” בתקופת הבחירות 2006מסגרות מדיה: כתב עת ישראלי לתקשורת, 1, עמ’ 27-60.

Kruger B. (2001) “How Aging Is Covered in the Print Media” . Generations p. 10- 12.

Signorielli, N. & Bacue, A. (1999). Recognition and respect: A Content analysis of prime time television characters across three decadesSex Roles, 21(7), 341-360.